מה בין חופש לחירות?
מה זה בכלל חופש? האם את/ה חופשי/ה?
ואם כן, מה זו חירות?

ננסה לשפוך אור חדש על המילים הללו דרך הזמן והמקום של חג השבועות.
שבועות מסכם תקופה, הוא איננו חג מבודד אלא מחובר לרצף זמן שמתחיל מיד כשמסתיים חג הפורים,
עובר דרך ליל הסדר, ספירת העומר ובסופם- חג מתן תורה (הוא שבועות)

נתבונן במס' מישורים מקבילים המשפיעים זה על זה, מהמעגל החיצוני עד הפנימי ביותר לאדם -
ההיסטוריה , הטבע, הזמן והנפש.

נתחיל בסיפור ההיסטורי של בנ"י.
מצרים. עבדות.
"ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א,יד)
עד שכלו כל הקיצים והעם פשוט לא יכל יותר לסבול אז הם פשוט צעקו.
"ויאנחו בנ"י ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוקים.." (שמות א,כ"ג)
אלוקים לא משיב אותם ריקם "וישמע אלוקים את נאקתם"
ומאותו רגע מתחיל תהליך (ארוך ומיגע) של גאולת העם ושיאו ביציאת מצרים.
אולם התהליך הנדמה שנגמר למעשה רק מתחיל...בנ"י חצו את הים אבל עומדים במדבר.
שקט. חוסר גבולות. כבר לא עבדים יותר. חופש, אפשר לבחור, הכל אפשרי!
אולם כשהכל אפשרי יש גם סכנות ופחד. ובלב אין שקט.
בנ"י מחפשים את עצמם וזה לוקח להם 49 יום עד שהם מוכנים למעמד הר סיני
בו הם עתידים לקבל את התורה.

מהי תורה? לשם מה ניתנה?

"ויפן משה מן ההר ושני לוחות העדות כתובים בו משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים.
והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (שמות ל"ב,ט"ו-ט"ז)
אומרים חז"ל "אל תקרא 'חרות' [חרוט] אלא 'חירות'
נשמע מוכר?

אחרי תהליך ארוך וממושך הגענו לחירות. נדמה שהתורה הזו נחרטה
על לוח ליבם של העם הצעיר כיוון שהתייגעו עליה.
ה"תורה" היא המורה לאדם כיצד להוציא עצמו מן הכח את הפועל בדרך שמתאימה לו.
החריטה למעשה היא פעולה קבועה חוזרת ונשנית ההופכת את ה"תוכן" לחלק מה"חומר".
לא בכדי, תהליך זה קרה דווקא באביב - זמן מעבר, המוציא את הטבע כולו מן הכח לפועל,
הכל פורח ומתעורר מתרדמת החורף.
וכך גם מועדי ישראל, פסח פותח את האביב ושבועות מסיים אותו.

חבוי פה רובד נוסף של חוויה, זהו ציר הזמן.

בואו ניזכר,
מיד כשנגמר חג הפורים, מתחילה תקופה אינטנסיבית של נקיונות שמסתיימת ערב ליל הסדר
(נדמה שאם לא היה נקבע עבורנו אותו תאריך סיום היינו ממשיכים לנקות עוד הרבה אחרי)
גאולה? יותר מזכיר שיעבוד. שקיעה באין סוף נקיונות שלא רואים את סופם.
אבל הם מסתיימים ברגע אחד- ליל הסדר. ממש כמו יציאת מצרים,
חג הפסח הוא חיצוני לאדם, כיוון שנכפה על האדם,ללא בחירה.
אך מיד למחרת ליל הסדר מתחילים בספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע
שבתות תמימות" (ויקרא כ"ג,ט"ו)

זוכרים את המדבר?
אותו מקום המאפשר לנו חופש, אך כזה המחייב אותנו לחפש את הדרך שלנו.
ולכן במקביל למדבר- ציר המקום , עומדים ימי הספירה- ציר הזמן.
גם אנו סופרים, 49 יום, ובכל יום מתקנים מידה חדשה בנפש שלנו והולכים ויגעים בדרך לשבועות
( מידות אלו מבוססות על הספירות עפ"י הקבלה).
שמחתינו היא שמחת ההגעה (או היגיעה אם תרצו).

ואיך כל זה קשור אלינו באופן אישי?
ידוע שבזמן ספירת העומר בתקופת ר' עקיבא התפשטה מגיפה בקרב תלמידיו ומתו כ24,000 איש.
נהוג לומר שהסיבה למותם הוא שלא נהגו כבוד זה בזה.
תלמידי ר' עקיבא היו גדולים בתורה ואף אהבו זה את זה, אך משום חוסר כבוד הם איבדו את עצמם.

זהו ציר הנפש - הטומן בחובו את המשמעות הפנימית של החג.
אהבה היא פוטנציאל , אנרגיה עצומה שטמונה בנו, אך כדי להוציאה מן הכח אל הפועל
היא זקוקה לכלי קיבול נכון והוא הכבוד.
דרך הכבוד לאחר אני יכול לבטא את האהבה שלי אליו.
הכבוד צריך להיות חרוט בנפש שלנו כדי שנוכל לקבל את האהבה אשר במהותה חופשית.
ואולי לזה התכוון אלוקים ב"מכתב" שלו אלינו?

חג שמח!