30.12.19 ב' בטבת תש"ף

בחרתי לספר על בית מזוזה – יעל גור

 

למשפחתו של סבא רבא שלי, משפחת הוניג, שחיה בכפר מאלי-ליפניק בסלובקיה, היתה בתחילת המאה הקודמת - מנסרה. המנסרה היתה מקור הפרנסה של המשפחה. היא היתה ממוקמת בקצה היער, על גדת נהר שעבר בסמוך לכפר. אליה הובאו העצים שנכרתו ביער, הם קולפו ונוסרו לעץ המתאים לנגרות ותעשיה ואז הושטו לתחנות לאורך הנהר.

בתחילת 1942 כשהגרמנים נכנסו לסלובקיה, התחילו המשלוחים של היהודים למחנות ההשמדה. משלוחים אלו הופסקו, ככל הנראה מסיבות פוליטיות ומתן שוחד בקיץ 1942. מי שהצליח לחמוק ממשלוחים אלו יכלו להשאר בסלובקיה עד אוגוסט 1944, אז עבר השלטון הסלובקי שהיה תחת הכיבוש הגרמני להנהגה הגרמנית והמשלוחים החלו מחדש. בין 1942 ל1944, עברה המנסרה, כמו עסקים יהודיים אחרים לבעלות גוי הנקרא "אריזטור" אבל כיוון שבד"כ הגוי לא היה מיומן במקצוע, היהודים המשיכו לעבוד תחתיו. כך המשיכה משפחתו של סבא רבא שלי, שברובה הצליחה להמלט מהרכבות, לעבוד במנסרה עד אוגוסט 1944, ממש לקראת סוף המלחמה.

לפני כ-14 שנה משפחתי יצאה לטיול בעקבות משפחת הניג הגדולה, ואחרי חיפושים הצליחו להגיע למנסרה. כולם חיפשו הוכחות שזו באמת המנסרה של סבא רבא שלנו וכעבור לא הרבה זמן, אחד מבני הדודים של סבתי מצא בצריף, מאחורי המנסרה, מגירה מלאה בפנקסים עליהם, בכתב יד קריא וברור רשימות של כמויות, מידות, משקלים, ששרדו 60 שנים מאוגוסט 1944, בראש הפנקסים היה הלוגו הזה ...

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

אחד מבני הדודים, נגר חובב, החליט להפתיע את כל מי שהשתתף בטיול הזה ולקח כמה חתיכות של עץ מהמנסרה ובנה מהן בתי מזוזה, עליהן חרוט הלוגו שהיה על הפנקסים. בתי המזוזה חולקו למשתתפים במפגש שנערך כמה חודשים אחרי הטיול.